לאחר שאיגוד הכדורסל החליט לאסור על קיום משחקים בליגה הראשונה במגרשים פתוחים, הוחלט במועצת הפועלים על הקמת אולם מקורה במקום בו היה מגרש הבלטות. היה זה אולם אוסישקין המוכר לרובנו.
לרכז הפרויקט מטעם מועצת פועלי תל אביב מונה דב פרוסק, שהיה ממקימי סקציית הכדורסל של הפועל תל אביב, ולטובת הפרויקט הוקצו 12 מיליון לירות ישראליות. במהלך השיפוץ והבניה נעקרו היציעים הישנים שהיו במקום ונבנו במקומם שני יציעי בטון חדשים, שהכילו כ-2000 מקומות. מתחת ליציעים נבנו חדרי הלבשה לקבוצות ולשופטים, שרותים לקהל ומזנון. הגג נבנה מחומר אמריקאי שהיה מיזוג בין פלדה וחומרי בידוד. פרקט החליף את הבלטות המפורסמות, ובשלב מתקדם יותר אמורה הייתה להיות מותקנת באולם מערכת מיזוג אוויר. זה לא קרה. הבנייה הסתיימה ב-1980, וב-29/9/1980, במסגרת המחזור השני של הליגה הלאומית בכדורסל, חנכה הפועל תל אביב את אולמה החדש במשחק ליגה מול הפועל חיפה.
האולם על גדות הירקון ידע במרוצת השנים שינויים רבים. מאחורי הסל הפונה לרחוב נבנה יציע נוסף, הפרקט הוחלף, הפרספקסים המפורסמים, שעבור רבים היו חלק בלתי נפרד מחוויית אוסישקין, הונחו מעל לספסלי הקבוצות, היציע הוגבה כדי לעמוד בתקנות פיב"א, כיסאות הותקנו על יציעי הבטון ועוד. אבל לצד השינויים הרבים שאותם עבר, היו באוסישקין דברים שלעולם לא השתנו.
הראשון היה החום. וואו איזה חום. כל מי שאי פעם זכה לבקר באוסישקין יכול לספר על גלי החום האדירים שיצרו השילוב בין הלחות מהירקון הסמוך, הצפיפות האדירה, הקפיצות והעידוד הבלתי פוסק. באולם הקטן היה תמיד חם, ולא משנה אם בחוץ יש שרב או שמשתוללת סופה, או אם הגעת לבוּש ארוך או קצר. לא היו הרבה מקומות חמים יותר מאוסישקין, וככל שהמשחק והאווירה היו חמים יותר, כך היו עולות גם הטמפרטורות.
הדבר השני היה הרעש. אוסישקין היה אולם קטן יחסית, ועם אקוסטיקה מצוינת. כשהקהל היה שר ביחד היציעים והקירות היו רועדים - פשוטו כמשמעו. ולא רק היציעים והקירות, אלא גם היריבות והשופטים. כשצביקה שרף הגיע לאמן את הפועל ב-94' הוא אמר שאוסישקין לבדו שווה להפועל 15 נקודות במשחק. הקהל שעמד ממש על הקווים והיה מרעיש עולמות היה זה שהביא חלק גדול מהנקודות הללו. אבל לא רק האקוסטיקה המצוינת של האולם תרמה לרעש, גם האולם עצמו תרם לכך. קירות המתכת זכו לאינספור חבטות מאוהדים באדום במהלך התקפות של היריבה ויצרו רעש מחריש אוזניים. לוחות הפרספקס מאחורי הספסלים שלחו לא פעם ולא פעמיים קבוצות להעביר את פסקי הזמן שלהן באמצע הפרקט, מכיוון שהרעש שנגרם מדפיקות האוהדים על הלוחות מנע מהשחקנים לשמוע את הוראות מאמנם. אבל הרעש והחום היו רק חלק מאגדת אוסישקין. חלק נוסף היה הפרקט עצמו. דורות של שחקנים ידעו לספר על הנקודות המתות בפרקט, אלה שהכדור לא היה קופץ בהם בחזרה, או בהן הוא בורח לצד, ורק מי שהיה מתאמן ומשחק באולם על בסיס קבוע ידע איך לנצל אותן לטובתו. סיפורים על שחקני יריבות שכידררו על הפרקט באולם האדום ולפתע מצאו את עצמם ללא כדור הם רבים מספור, ומלמדים עד כמה באמת היה האולם עצמו כמו שחקן חיזוק של הקבוצה.
אוסישקין היה אולם שקיזז הבדלי רמות גדולים בין הפועל ליריבותיה, ואולם בו היריבות אכלו מרורים על כל צעד ושעל. זה היה אולם בו כל התנאים הסביבתיים עובדים לטובת המארחים. היריבות רק רצו לעוף משם לכל הרוחות, ופעמים רבות בסיום משחקים פשוט היו נסות מהאולם כל עוד נפשן בן, מבלי לעבור אפילו בחדרי ההלבשה על מנת להתרחץ. אולם שגם בימים קשים נתן לך את התחושה שאתה חלק ממשהו גדול יותר- עוצמתי יותר- מעגל קסמים שבו אוהדים נותנים מעצמם הכל ומקבלים בתמורה עוד יותר מאמץ מהשחקנים על הפרקט, מה שהוביל לעוד דחיפה מהקהל, וחוזר חלילה.
אבל יותר מהכל, אוסישקין היה בית ומשפחה. בית בו ידעת שתמיד תוכל להגיע ולראות אימון, משחק נוער, משחק נשים, משחק ותיקים או סתם את שחור רב עם מנהלי קבוצות על הלו"ז של האימונים לשבוע הקרוב. הוא היה משפחה בה אף אחד לא נשאר בחוץ, ומי שאין לו כסף לכרטיס, כבר ידאגו להחביא אותו בשירותים או במשרדים או להפוך אותו למביא כדורים, או סתם לתת לו הזמנה. משפחה שבה כל אחד מכיר את כולם, וכולם מכירים אותך. אוסישקין היה כל מה שאוהד יכול לרצות מאולם ביתי.
ב-6 לדצמבר 2005 שיחקה קבוצת הגברים של הפועל תל אביב את משחקה האחרון באולם אוסישקין, כשהיא עוברת את אליצור אשקלון במסגרת גביע המדינה.
ב-20 לפברואר 2006 שיחקה קבוצת הנשים של המועדון את משחקה האחרון באולם, והבטיחה את עלייתה לפלייאוף אחרי ניצחון על בנות רעננה הרצליה, בדרך לזכייה באליפות המדינה. מוקדם יותר באותו יום שיחקה גם קבוצת הנוער את משחקה האחרון באולם, מול מכבי רחובות.
ב-22 לפברואר 2006 שוחק המשחק האחרון אי פעם באולם, בין קבוצות הנערים של הפועל תל אביב והפועל גבעתיים.
ב-23 לפברואר 2006 הגיעו קבלני הריסות מטעם עיריית תל אביב והחלו בעבודות ההריסה של האולם. במהלך העבודות נעקרו מהאולם הפרקט והסלים, ונהרס היציע שמאחורי הסל. האולם לא יכל יותר לשמש למשחקי כדורסל, והפך למונומנט, ולמוקד עלייה לרגל לאוהדי הקבוצה במשך השנה וחצי הבאות.
ב-25 ליולי 2007, בשעה 06:15 בבוקר, לאחר מאבק משפטי וציבורי ארוך וקשה, החלה הריסתו של האולם עצמו. בזה אחר זה קרסו קירות האולם בו שיחקו אגדות כדורסל כה רבות, ובו שוחקו עשרות משחקים בלתי נשכחים והיסטוריים. כששקע האבק, נותר עומד רק יציע א', חשוף לעיני כל ועירום מכיסאות.
ב-26 ליולי 2007 נהרס יציע א'. השריד היחידי שנותר לאחר יום ההריסות הקודם.
אולם אוסישקין איננו. הזיכרונות שלנו האוהדים יישארו לעד. תודה אוסישקין, תודה על כל מה שנתת.
| להגדלה יש ללחוץ על התמונות |
התכולה "הרשמית" של האולם; במשחקים גדולים הכמות הייתה בד"כ כפולה...
שחקני הפועל חוגגים עם הקהל באולם אוסישקין, בעונה הגדולה של 03/04.
גרפיטי על קירות האולם במסגרת מאבק האוהדים להצלתו.
מתן נאור בספורט של 'ידיעות' אחרי הנצחון הענק 80:75 על מכבי בעונת 03/04.
התפאורה בזמן נגינת ההמנון, דרבי 80:75 בעונת 03/04.
יצחק 'שחור' לוי, האבא של הפועל בכדורסל ומנהל אולם אוסישקין במשך עשרות שנים.
ממקימי קבוצת הכדורסל הפועל אוסישקין ת"א וחבר הנהלה.
התפאורה בזמן נגינת ההמנון, גמר פלייאוף 03/04.
המשחק האחרון באוסישקין, 22/02/2006.
מעולם לא היה כזה אולם!!!